|
|
|
יושבת פה בשום מקום, שומעת את השיר של רן דנקר ושירי מיימון המהממת... וחושבת. חושבת עליך ועל מצבך
עד לא מזמן רציתי שתסבלי כמוני שלא יהיה לך טוב שתתיסרי, שתתפתלי שתזיעי, שתרגישי הרגשת מחנק בגרון
אחרי עבודה קשה ומאומצת ושכנוע פנימי עמוק החלטתי - - - אני רוצה שתהיי מאושרת! כן מאמי. אם טוב לך, טוב גם לי
זו מהות האהבה האמיתית. לרצות בטובתו של האהוב אפילו כשהרצון הזה מתנגש עם שלך נותנת לך ללכת. מכבדת את זה ורוצה לדעת שטוב לך ואת מאושרת.
ואני? שטויות. אל תדאגי לי.. אל תחשבי עלי - - פתחתי ניק.
|
|
|
|
בתגובה ל: מחשבות מאת: פסק זמן כל הכבוד, באמת זה אומר שאת מתחילה באמת להתעסק בעצמך ולדאוג לעצמך כבר נותן יותר סיכוי לזה שתמצאי אהבה חדשה ויפה אז קדימה וסחטיין על השיר שאין לי מושג מהו
|
|
|
|
|
|
בתגובה ל: הנה השיר, ותודה. מאת: פסק זמן אבל דנקר קצת מיותר בביצוע-לטעמי מימון לעומת זאת...
|
|
|
|
בתגובה ל: מחשבות מאת: פסק זמן אני קוראת את הדברים שלך וזה נראה כאילו אני כתבתי אותם... כמה כוח צריך כדי לתת לה באמת ללכת... וכל הכבוד לך- אני לא מסוגלת להגיע לשכנוע העצמי הזה ולרצות שיהיה לה רק טוב.. אני מקווה שזה יגיע אלי יום אחד..
והשיר- מקסים... אבל.. כמה כוח יש באמת ללב שבור?????
|
|
|
|
בתגובה ל: כמה כוח יש ללב שבור.. מאת: לב שבור למה את חושבת שנאמר שאין דבר יותר שלם מלב שבור. בגלל שיש לו כוח מדהים ועוצמה אדירה... תני לעצמך זמן גם את תגיעי למצב הזה שבו את יכולה להפנות את העוצמות שלך את עצמך ולאהוב את עצמך מספיק כדי לסגור את הדלת על העבר ולפתוח את החלון לעתיד.
|
|
|
|
בתגובה ל: מחשבות מאת: פסק זמן לאה שבת . היא הכי יודעת לכתוב את מה שאני חושבת...
מילים: לאה שבת לחן: לאה שבת
הסתכלי בי עכשיו, גם אני עלייך מסתכלת עלייך זאת לא ההתחלה, או אחרי שנתיים או שלוש לא שזה נגמר, לא שאני לא לצידך ואת לא לצידי אבל איך קוראים לזה, מרחק שמפריד אותך עכשיו, שמפריד אותי ממך יש מרחק בינינו
את הולכת לישון מוקדם, אני בלילה ערה את מדברת עברית ואני לא מבינה לא טוב, בינינו
לא נוכל להסתיר את עצמנו את עצמנו משתינו לא יודעת להבין מה עובר עלינו, איך פתאום לא שאין כלום, לא שאני כבר לא שלך ואת כבר לא שלי אבל זה מפחיד כל כך ככה, להרגיש בלי לדבר לחכות שיתפזר הערפל בינינו .
** מי מוכנה להעלות את השיר לאתר ? ** שיניתי את הכתוב ללשון נקבה , כך זה הרבה יותר טבעי לי :)
|
|
|
|
בס"ד בחור נחמד דתי סרוג בן 44 עמוק בארון .נחמד סולידי, כנה ואמיתי מחפש דומה להורות משותפת\משפחה. או לאופציות אחרות. אציין שאני לא מוכן\מסוגל לחיות בשקר. לפגוע ולשקר למישהי ובעצמי. אשמח להכיר. TD2000@walla.com . תודה.
|
|
|
|
|
תמיד מוצאי שבת זה זמן שבו אני יושבת ומתכננת את השבוע.. ועורכת סיכום של השבוע שעבר.. והמוצ"שק הזה שונה מהאחרים בעיקר בגלל הידיעה החזקה שאני אוהבת את המשפחה שלי. נכון שקשה לי איתה, והיא לא בהכרח הכי מבינה בעולם.. אבל יודעת שהקשר בין כולם הוא כה חזק.. כה עוצמתי שזה עולה על הכל..
השבוע אמרו לאחותי משפט קשה.. שהאמת שלא ידעתי איך להגיב עליו.. "אתם גדלתם בבית עני ואתם צריכים לחיות בהתאם לכך ולא לשאוף גבוה.." גאדדד איך שאני התחפלצתי למשמע הדברים.. מילא היה מגיע מאנשים שלא מכירים את המשפחה.. ולא יודעים על מה הם מדברים.. אבל לשמוע את זה ממישהו שמכיר את ההסטוריה.. זה לא רק כואב זה אפילו משפיל.
אשתף אותכם רק בזה שהורי מאז שהתחתנו לא גידלו בבית רק את ילדיהם שלהם.. אלא פירנסו וכלכלו עוד אנשים מסביב.. החל ממשפחה שבה האמא נפטרה בגיל צעיר ושיתוף הבית שלנו כאילו זה הבית שלהם.. ובהמשך טיפול וסיעוד של הסבא והסבתא, עד יום מותם.. וכלה באירוח תמידי של בנות שירות חברים וחברים של חברים בביתנו הקט.. מה לעשות יש לנו בית קטן פיזית שלא גרע אף לא לרגע מכך שהבית יהיה פתוח לכל העובר לידו.. וכל הכאב מגיע ממקום של חוסר הכרה חוסר הכרה בכך שההורים דאגו תמיד לכלכל ולפרנס את כולם עד כלות.. ואולי מבחוץ או ממבט של עולם אחר.. זה נראה כבית עני וחסר אמצעים.. שהרי הורי מעולם לא יצאו לנופש או בית מלון.. היו דברים חשובים יותר.. וזה לא שהרגשנו מקופחים באיזה דרך.. חלילה לא חסכו מאיתנו דבר וחצי דבר.
אני שכרגע חזרתי לגור בבית הורי ורואה את הקושי שלי בכך.. אך מאידך רואה את האכפתיות והדאגה האינסופית של כולם פה. עושה לי תחושה של שלמות. של אהבה והערכה למשפחה שלי שממנה גדלתי וצמחתי להיות מי שאני. (עם כל המורכבות שבי) נכון שקשה לי שהם לא יכולים להבין אותי ולי אין כוח לחפירות האינסופיות שלהם על נטייתי המינית והתקווה שבסוף אתחתן עם בחור.. אבל רואה שהם מנסים.. מנסים להיות שם.. מנסים לא לתת לי ליפול.. כי אנחנו משפחה.. וגם אם קשה ונורא והכל בלתי נסבל.. יש לנו אחת את השני.. ונראה לי מה שאותה אישה לא יכלה לראות את הביחד הזה שקיים.. שתמיד היה.. אולי עולמה צר מאוד מכדי להכיל את הראיה הזאת שהמשפחה שלי היא הכי עשירה שיש.. ואולי להבין שהעושר והעוני לא נמדדים בכמות העו"ש שיש לי בבנק.. או בבורסה.. אלא מה שאנשים יזכרו מאיתנו.. את אותם רגעים שהיינו שם עבורם.. את הפת לחם והתה שהגשנו להם גם כאשר המצב היה חרבנה.. אבל את האמפתיה והדאגה שהענקנו כי אכפת לנו. והמקום הזה שמקבל כל אדם באשר הוא אדם.. אינו מקום חלש. הוא מקום נדיר.. אפילו קבלנו סוג של מחמאה הערב ממישי יקרה שאמרה "אפשר להיות מאומצת אצלכם?" שאומר רבות עבורי.
יש לי כ"כ הרבה מה לספר.. אבל בחרתי דווקא במקום המשפחתי.. כי החג מתקרב ויודעת שאצל כולם זה עושה משהו בתחום המשפחתי.. ומאמינה שכל אחת תכנס למחשבה של מאיפה היא באה והיכן היא בחג.. ולבטח תזכור את אותם רגעים נפלאים שבו אמרה לעצמה.. שטוב שיש לה משפחה כזאת גם אם המשפחה אינה המשפחה ביולוגית שלה.. כי בעיני משפחה זה כל אדם שאתה מרגיש שאתה חלק ממנו.. והוא חלק ממך. בברכת שבוע טוב ומבורך שיר ללא. (ללא אייקונים הפעם)
"לו הייתי עץ או פרח הייתי מרגישה את הזרימה החרישית של האביב.." 
|
|
|
|
בתגובה ל: פסח ומשפחה מאת: שיר ללא פשוט וואו. אני חושבת שכל כך מזמן לא שמעתי שבנאדם מדבר כל כך טוב על המשפחה ששכחתי שמשפחה יכולה להיות גם משהו טוב לפעמים.
אז תודה. שבוע טוב.
|
|
|
|
בתגובה ל: וואו. מאת: סתם_מישהי זה לא שהמשפחה שלי מושלמת.. ולא חושבת שיש משפחה שכזו.. אבל רצוי לפעמים לזכור גם את הפלוסים שיש בכל משפחה.. ולצערי זה קורה לעיתים לאחר משהו מאוד לא נעים שמתרחש..
וכן.. אני בטוחה שאם נחפש משהו טוב אי שם במשפחה של כל אחת.. אפשר יהיה לכתוב ספרייה..
שבוע מבורך בבשורות טובות!
"לו הייתי עץ או פרח הייתי מרגישה את הזרימה החרישית של האביב.." 
|
|
|
|
בתגובה ל: תראי.. מאת: שיר ללא שאני מדברת עם האקסית שלי על ההורים שלה (שניתקו איתה את הקשר סופית אחרי היציאה מהארון בפני אחותה, ובכלל במשך כל חייה היו לא משהו, בלשון המעטה), אני מתקשרת להורים שלי. סתם להגיד להם שאני אוהבת אותם. לא תמיד במילים האלה. לפעמים רק שואלת מה נשמע. אבל אז אני מרגישה חזק, כמה אני חייבת להם, והם מרגישים שזה מה שאני באה לומר. אני יודעת.
קצת שמח, קצת עצוב.
|
|
|
|
בתגובה ל: בכל פעם מאת: alla_alla יש המון מחקרים מה קורה לאנשים שונים במשפחה בזמן חגים במיוחד חג כמו פסח. מה שחשוב הוא כיצד אנחנו רואים את המשפחה שלנו, ואיך אנחנו רואים את מקומנו בה. אני לשמוע על משפחות "נורמליות" לא מושלמות אבל אוהבות וחמות. אני כולל את המשפחה שלי בתוכן... יש לנו את השטיקים שלנו, אבל בכללי אנחנו במצב טוב.... כשאמרתי לחברה כאן שאני נוסעת הביתה לפסח היא שאלה אחרי שש שנים את עדיין קוראת לזה הביתה? אמרתי שבהחלט כן, הביתה זה איפה שהלב, והלב שלי שם, עם המשפחה שלי... אז שיר ללא, מה אכפת לך מה אומרים אחרים על המשפחה שלך, את יודעת את האמת, את יודעת שיש לך מקום לבוא "הביתה".
|
|
|
|
בתגובה ל: פסח ומשפחה מאת: שיר ללא זה באמת מקסים שיש משפחה כזאת זכית!
|
|
|
|
|
|
|
בתגובה ל: מרימה להויז :-) פרשת שבוע מאת: איגואנה פוסט שלך?
|
|
|
|
בתגובה ל: מקסים מאת: ש י ר י ללא תוכן
|
|
|
|
|
במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בירושלים תיפתח בשבועות הקרובים קבוצת תמיכה לנשים שעברו תקיפה מינית בבגרות (אונס, הטרדה מינית, מעשים מגונים וכול תקיפה מינית אחרת בבגרות)
הקבוצה תתקיים בשעות בערב במרכז ירושלים בהנחיית 2 נשות מקצוע ובעלות סמלית
לפרטים נוספים את מוזמנת להתקשר: 1202 או 02-6255558 לבקש את שמרית
עברת חוויה קשה - את לא לבד!
|
|
|
|
חברות יקרות במוצאי השבת הקרובה תתקיים בירושלים אי"ה הפגנה כנגד "חגורת הצניעות" החונקת אט אט את הנשים הנוסעות בתחבורה הציבורית בישראל. כבר לא מדובר על מאות הקווים המשרתים (במחירים מוזלים) את האוכלוסייה החרדית. זוהי תופעה שחרגה מזמן מגבולות בני ברק וירושלים. קיימים היום בישראל 75 קווי אוטובוס שנאכפת בהם הפרדה בין גברים ונשים. קוים אלו משרתים ציבור שאינו רק חרדי. אגד היא חברה ציבורית הממומנת ע"י כספי המסים של כולנו. המדינה אחראית על התחבורה הציבורית - והמרחב בתחבורה הציבורית אמור לשרת את כלל הציבור. וזו המציאות: נשים עומדות עם הילדים מאחור בזמן שהגברים יושבים ברווחה מקדימה, גם כשיש מקומות ישיבה פנויים בחלק הקדמי. כשנשים לא רוצות לשבת כפי שדורש ההסדר "הוולונטרי" הנהג דורש מהן לשבת מאחור, והרבה פעמים גם מורה להן לעלות מאחור. חלק מהגברים מנאצים נשים שלא מוכנות לשבת מאחור (ואני בודאי לא היחידה שחוותה זאת על בשרה), כך שההסדר נאכף בפועל באלימות. גם במקרים שבהם יש קו אוטובוס מקביל שאיננו "למהדרין", תדירותו נמוכה יותר ומחיר הכרטיס גבוה יותר. כלומר, למעשה לציבור רחב ובעיקר מהשכבות הפחות מבוססות בחברה, אין כיום חלופה סבירה לקווי ההפרדה הללו. סקר הראה ש- 30% מהנשים החרדיות מתנגדות לקווים הללו (ויש לזכור כי אלו רק הנשים שהיה להן האומץ לענות לסקר). לנשים אלו אין פה. הדרתן מהמרחב הציבורי והצנעתן בחדרי חדרים ככל האפשר איננה לכבודה של הדת היהודית. הקצנה זו באה לשרת קודם כל אינטרסים פטריארכליים שובניסטיים של ההנהגה הגברית החרדית. לצערנו, קבוצה אנטי- נשית זו מקבלת פעם אחר פעם גושפנקא ממשלתית. קואליצייה רחבה של ארגונים מכל גווני הקשת הפוליטית והדתית, השותפים בפורום הארגונים למען ירושלים חופשית, מארגנת הפגנת ענק מול בית ראש הממשלה. המסר המרכזי בהפגנה הוא התרעה בפני כלל תושבי המדינה כי אפליית נשים במרחב הציבורי היא פסולה.זהו מאבק חשוב על צביונה של החברה הישראלית. ירושלים, כיכר פריז, מוצ"ש הקרובה בשעה 19:30.לפרטים: nofrat@bgu.ac.ilבברכת "בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" נופרת
|
|
|
|
|
|
|
בתגובה ל: הפגנה נגד "אוטובוסים למהדרין" מאת: נופרתתמיכת מנהיגי הציבור הליטאי הרב אלישיב ושות' באליאור חן, היום ב- ynet. ולמען הסדר הטוב - הכחשה חלקית, ב "בחדרי חרדים"געוואלד שבת שלום
|
|
|
|
בתגובה ל: נצל"ש: "נבל ברשות הרבנים" (טוקבקיסט מספר 33) מאת: תה ירוק לא מסוגלת לשמוע אף מילה על הפרשה של אליאור חן בלי להקיא,
מאוד מקווה שהרב אלישיב לא באמת תמך במפלצת.
קצת שמח, קצת עצוב.
|
|
|
בתגובה ל: מאת: alla_allaלא היה לי כוח להיכנס לקרוא את הדברים אבל מזה תמיכה? אולי תמכו כלכלית בילדים. מה הם אשמים? עכשיו אני יוצאת ממש אסקפיסטית בורה, אבל הם לא עברו התעללות במקרה? ואז מבחינתי טוב שיעזרו להם.האבא עצור הרי לא? בסוף יצא שאני ממש לא בעניינים. פשוט כואב לי לקרוא על הדברים האלה
|
|
|
|
בתגובה ל: גם אני מאת: ש י ר י אימא עצורה, עד כמה שידוע לי. אין לי מושג מה עם האבא. והאם הוא בכלל בתמונה. לאליאור חן אין קשר דם עם הילדים, עד כמה שזכור לי.
העניין הוא מכתב תמיכה שהוצא בחתימת הרבנים באליאור חן. לא קשור לילדים בכלל. אם זה לא משהו מזויף, כמו שטוענים - אז זה פשוט עוד שלב של המלחמה של חרדים במוסדות המדינה ש"מתעמרים בבני הקהילה הכשרים". שום דבר חדש, אבל בא להקיא.
קצת שמח, קצת עצוב.
|
|
|
|
|
|
|
שאני כאן.. אני בורה דתיה..קצת מבולבלת. בת 25.. מוצאת את עצמי מתאהבהת בשנים ולא יודעת איך להכיל את זה.. פוחדת לצאת עם זה אל העם ובאמת להיות גאה.. איך עושים את זה?
|
|
|
בתגובה ל: היי..פעם ראשונה שלי.. מאת: TUTI2011  יצאו לי, כנראה מההתרגשות.. אז כמה תיקונים- אני בחורה דתיה. מתאהבת בנשים..
|
|
|
בתגובה ל: חח פתאום אני קולטת כמה שגיואת.. מאת: TUTI2011  חח זה מצחיק, דווקא את המילים החשובות ביותר - טעית בהם. "בחורה ומתאהבת בנשים.." (כנראה את באמת מתרגשת..;) ) האמת, אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, כי אם תסתכלי על ההודעות המועטות שלי פה, תיראי שאני לחוצה ברמות מהנושא הזה, או לפחות ככה הייתי. עצה שלי, פשוט תחיי. אל תנסי לצאת מזה, אל תנסי להכנס לזה. פשוט תיקחי את מה שהחיים מביאים לך, ברגע שזה יהיה נכון, את תדעי שזה נכון. תנסי לזרום, למרות כל המגבלות שיש מאחורי זה, כי אחרת אפשר להשתגע מרוב בילבולים, וחרדות, והרשימה עוד ארוכה. אז אם את מתאהבת במישהי, תחיי את האהבה הזאת, תממשי ותמצי הכל עד תום, כי דברים שלא פותרים אותם, ולא ממצים אותם- יחזרו אלינו יום אחד ואז אולי באמת יהיה מאוחר מידי. אז פשוט לזרום, למרות שלפעמים זה לא קל. בהצלחה.
|
|
|
|
בתגובה ל: שבוע טוב מאת: סתם_מישהי איזו כברת דרך מרשימה עברת.
אין אין אין
כמו במבה.
|
|
|
|
בתגובה ל: שבוע טוב מאת: סתם_מישהי שאנו עוד נקרא מילים כאלה שאת כתבת. זה היה ברור. בחורה ברמת המודעות ועם יכולת ההתנסחות שלך לא יכולה לשקר לעצמה לנצח וגם לא להישאר לנצח בחוסר-ודאות ובבלבול ובכסאח עם עצמה.
כיף לקרוא אותך. מעודד.
קצת שמח, קצת עצוב.
|
|
|
בתגובה ל: היי..פעם ראשונה שלי.. מאת: TUTI2011  היה ההתחלה של כולנו... ברוכה הבאה הנה.. מבטיחה שתוך זמן לא ארוך, תהיי הרבה פחות שבוע טוב..
|
|
|
בתגובה ל: היי..פעם ראשונה שלי.. מאת: TUTI2011  איך עושים את זה? אז בשביל ההתחלה, פשוט תקראי פה בפורום ותגלי שאת ממש לא לבד. בהצלחה.
קצת שמח, קצת עצוב.
|
|
|
בתגובה ל: היי..פעם ראשונה שלי.. מאת: TUTI2011  זה המקום לשתף, את לא לבד ..מזה אומר בורה דתיה?
|
|
|
|
|
לכבוד הנשים היקרות שמצטרפות כל יום למעגל הכותבות, הריני מתכבדת להכריז על שרשור התפקדות. נא לרשום בכותרת את השם.
|
|
|
להודעה זו יש 215 תגובות. לפתיחת השירשור המלא בעמוד נפרד הקישו כאן |
|
|
עשיתי שבת בירושלים. או לפחות כך תכננתי לעשות. הי, חצי מזה גם קרה: הגעתי לירושלים, ולוח השנה הראה שמדובר בשבת. רק בין התכנון למציאות, בימים של פרידה, ניצבת תהום עמוקה של חוסר אונים. זו הייתה אמורה להיות השבת הראשונה שלי בלעדיה, קרי, השבת הראשונה שאני יכולה לשמור כמו שצריך, בלי רגשות אשם, בלי ייסורי מצפון, בלי מניפולציות.
ההתחלה נראתה מבטיחה. הגעתי לעיר, פגשתי חברה, הלכתי ל"שירה חדשה" (ויש לי חשבון לא סגור איתם על ההמנעות משירת "ושמרו בני ישראל", דלהלן - חלקיק התפילה האהוב עלי). חזרתי לבית בו התארחתי, אכלנו, דיברנו, ליוויתי את החברה לבית בו היא התארחה (לא לפני שחפרתי לה, למסכנה, והזלתי דמעות בכמות שיכולה למלא את אגם מישיגן).
ואז, שחזרתי את רחוב יפו לבית הריק, זה התחיל להיות גדול עליי. השקט, הבדידות, הפרידה. והכובד הזה של השבת, שמי בכלל מרגיש אותו בתל אביב. גדול עליי. זה פשוט היה גדול עליי. ניווטתי חזרה לדירה בעיניים מזוגגות מדמעות, בקושי רואה את הדרך. עליתי במדרגות, פתחתי את הדלת, שעה שלמה הסתובבתי בין החדרים.
הרגשתי שאני פשוט הולכת ומתחרפנת. מאבדת את שפיותי. מרוב בדידות רציתי לתקוע אגרוף בקיר. ואז נכנעתי. פתחתי את המחשב, האקסית הייתה מחוברת. "אני רוצה הביתה", כתבתי לה. "אז בואי". היא ענתה. סגרתי את המחשב, עליתי על מונית שירות. "שבת!" אמר לי קול קטן בראש. "הביתה", צרחו עליו עוד אלף. ונכנעתי. נסעתי הביתה.
בדיעבד זה היה לטובה. בכינו, התחבקנו, דיברנו, לראשונה מאז הפרידה ישנתי שבע שעות שלמות. לא, אנחנו לא חוזרות. זה לא יכול לקרות. אבל היינו צריכות, הייתי צריכה, את סגירת המעגל הזאת. את המלים האחרונות, כמה רגעים אחרונים של חום, של אהבה גדולה, של חסד.
והמסקנות? אחת בעיקר. עוד קשה לי. קשה לי נורא. הבדידות והשקט גדולים עליי כרגע. הידיעה שנפרדנו כי אי-אפשר להיות ביחד לא נותנת לי מנוח. ואני לא יכולה להיות לבד בשבת (ולשמור אותה תוך כדי). עוד לא. זה עוד יבוא.
שבוע טוב.
|
|
|
להודעה זו יש 49 תגובות. לפתיחת השירשור המלא בעמוד נפרד הקישו כאן |
|
|
את יושבת מול המחשב, חופשת אביב ויש לך זמן, ואת קוראת כל מיני בלוגים, ובאחד מהם כתוב, שאין קשר בין המציאות לכתוב, ובין אנשים אמיתיים לבין הדמויות בכתוב וכו' ולא יהיה קשר לעולם הבא וכו'. ואת רואה מכתב שנכתב אליך לאחר פרידה לפני הרבה שנים מופיע שם. ואת יודעת למה. כי לפני כמה זמן מישהי שלחה לך קישור לבלוג שהיא חשבה שיהיה מעניין לך, ואת ברוב טפשותך הגבת לבלוג בכינוי הקבוע שלך, והערת אצל הכותבת זכרונות. ודי טוב שעשית כך, כי מתברר שסיפור חייך או לפחות מה שהכותבת חושבת הוא סיפור חייך, ומי שמכיר אותך יצליח לזהות בו פרטים הולך לצאת החוצה. ואת רותחת מכעס, איזו זכות יש למישהו להוציא אותך מהארון? האם בגלל שפסח מגיע וצריך לנקות את הארון יש למישהו זכות לעשות זאת לך? ואני רצינית, אם החלטת שטוב לך בארון, והוצאה מהארון לא ממש מסכנת שום דבר, אבל טוב לך בארון, כי במילא את לא בתוך מערכת יחסים עכשיו, את רק עם עצמך, האם למרות זאת יש למישהי שהיתה חשובה בחייך פעם, זכות להוציא אותך מהארון? האם כתיבה בפתיחה של בלוג שהכל דמיוני, יכולה להרגיע אותך שאף אחד לא יקשר בין הכתוב ובינך? ואת לא ממש יכולה להגיב כמו שאת רוצה לבלוג כי מיד יבינו שזו את.... לא הכותבת את הבלוג אלא הקוראים אותו... בכלל האם יש לנו זכות אפילו המצומצמת ביותר לכתוב על מישהו אחר בבלוג שלנו? אפילו אם זה מכתב שאנחנו כתבנו לאותו מישהו לפני כך וכך שנים? האם מותר למישהו לפרסם את המכתבים שהוא כתב ל.... או שהנמען כתב לו? האמת, אני כל כך כועסת שאני נשמעת מבולבלת... אבל האמת? אני לא מבולבלת, אני רק כועסת במיוחד על ההכרזה שכל קשר לכתוב ולמציאות מקרי בהחלט....
|
|
|
|
בתגובה ל: הוצאה מהארון.... מאת: סברה בעולם הגדול אחרי שחוויתי הוצאה פומבית מאוד מהארון בעולם האמיתי, שנבעה אך ורק ממשהו שכתבתי באינטרנט. זה כואב, מרתיח ומעצבן.
מקווה שהמצב יסתדר ויעבור בשלום מבלי לפגוע בך באמת.
אין אין אין
כמו במבה.
|
|
|
|
בתגובה ל: הוצאה מהארון.... מאת: סברה בעולם הגדול לא נעים בכלל. מקווה שהחששות שלך לא יתקיימו ושהיא תסיר את המכתב מהבלוג
|
|
|
|
בתגובה ל: אאוטינג מאת: ש י ר י ללא תוכן
|
|
|
|
בתגובה ל: הוצאה מהארון.... מאת: סברה בעולם הגדול ואם היא פירסמה ללא פרטים מזהים אלא רק את הכוונה או את הסגנון, ואף אחד לא יודע עליהם, לא רואה בעיה בפרסום שלהם. אולי חשה סוג של נוסטלגיה ואולי באמת בגלל הפסח.. וגם אולי לא הבנתי נכון מה בדיוק קרה שם בבלוג המדובר, כי אני כן התבלבלתי.
|
|
|
|
בתגובה ל: אם המכתבים שהיא כתבה לך חסויים שעין לא שזפתם מאת: באלאנס כאשר מישהי כותבת מכתב למישהי אחרת יש דברים שנכתבים שגם אחרים יכולים לזהות את הנמען במיוחד אם הם מכירים את נפשות הפועלות גם אם לא את סיפור האהבה שהיה ביניהן בכל מקרה אני חושבת שהתכתבות אישית צריכה להתמן ככזאת ולא להמרח על דפי העולם הוירטואלי... מצד שני האם איני חוטאת באותה עבירה? יתכן מאוד שכן... אז אפסיק לאוורר את העבר כאן סליחה שהטרדתי ובלבלתי את המוח
|
|
|
|
בתגובה ל: איך אפשר לדעת אם מישהו קרא אותם או לא מאת: סברה בעולם הגדול אניח ושבת שבלי קשר לארון או לא ארון זו תחושה נוראית לראות את הדברים הכי אישיים שלך פרוצים לציבור בלי ששאלו אותך, אני היתי כועסת מאד, וגם נפגעת
מקוה שתמצא הדרך לתקן
|
|
|