דתיות גאות

הודעה

מחבר

שעה

תאריך

תמיד מוצאי שבת זה זמן שבו אני יושבת ומתכננת את השבוע.. ועורכת סיכום של השבוע שעבר..
והמוצ"שק הזה שונה מהאחרים בעיקר בגלל הידיעה החזקה שאני אוהבת את המשפחה שלי.
נכון שקשה לי איתה, והיא לא בהכרח הכי מבינה בעולם.. אבל יודעת שהקשר בין כולם הוא כה חזק.. כה עוצמתי שזה עולה על הכל..

השבוע אמרו לאחותי משפט קשה.. שהאמת שלא ידעתי איך להגיב עליו..
"אתם גדלתם בבית עני ואתם צריכים לחיות בהתאם לכך ולא לשאוף גבוה.."
גאדדד איך שאני התחפלצתי למשמע הדברים.. מילא היה מגיע מאנשים שלא מכירים את המשפחה.. ולא יודעים על מה הם מדברים.. אבל לשמוע את זה ממישהו שמכיר את ההסטוריה.. זה לא רק כואב זה אפילו משפיל.

אשתף אותכם רק בזה שהורי מאז שהתחתנו לא גידלו בבית רק את ילדיהם שלהם.. אלא פירנסו וכלכלו עוד אנשים מסביב.. החל ממשפחה שבה האמא נפטרה בגיל צעיר ושיתוף הבית שלנו כאילו זה הבית שלהם.. ובהמשך טיפול וסיעוד של הסבא והסבתא, עד יום מותם.. וכלה באירוח תמידי של בנות שירות חברים וחברים של חברים בביתנו הקט.. מה לעשות יש לנו בית קטן פיזית שלא גרע אף לא לרגע מכך שהבית יהיה פתוח לכל העובר לידו..
וכל הכאב מגיע ממקום של חוסר הכרה חוסר הכרה בכך שההורים דאגו תמיד לכלכל ולפרנס את כולם עד כלות.. ואולי מבחוץ או ממבט של עולם אחר.. זה נראה כבית עני וחסר אמצעים.. שהרי הורי מעולם לא יצאו לנופש או בית מלון.. היו דברים חשובים יותר.. וזה לא שהרגשנו מקופחים באיזה דרך.. חלילה לא חסכו מאיתנו דבר וחצי דבר.

אני שכרגע חזרתי לגור בבית הורי ורואה את הקושי שלי בכך.. אך מאידך רואה את האכפתיות והדאגה האינסופית של כולם פה. עושה לי תחושה של שלמות. של אהבה והערכה למשפחה שלי שממנה גדלתי וצמחתי להיות מי שאני. (עם כל המורכבות שבי)
נכון שקשה לי שהם לא יכולים להבין אותי ולי אין כוח לחפירות האינסופיות שלהם על נטייתי המינית והתקווה שבסוף אתחתן עם בחור.. אבל רואה שהם מנסים.. מנסים להיות שם.. מנסים לא לתת לי ליפול.. כי אנחנו משפחה.. וגם אם קשה ונורא והכל בלתי נסבל.. יש לנו אחת את השני..
ונראה לי מה שאותה אישה לא יכלה לראות את הביחד הזה שקיים.. שתמיד היה..
אולי עולמה צר מאוד מכדי להכיל את הראיה הזאת שהמשפחה שלי היא הכי עשירה שיש..
ואולי להבין שהעושר והעוני לא נמדדים בכמות העו"ש שיש לי בבנק.. או בבורסה..
אלא מה שאנשים יזכרו מאיתנו.. את אותם רגעים שהיינו שם עבורם.. את הפת לחם והתה שהגשנו להם גם כאשר המצב היה חרבנה.. אבל את האמפתיה והדאגה שהענקנו כי אכפת לנו.
והמקום הזה שמקבל כל אדם באשר הוא אדם.. אינו מקום חלש. הוא מקום נדיר.. אפילו קבלנו סוג של מחמאה הערב ממישי יקרה שאמרה "אפשר להיות מאומצת אצלכם?" שאומר רבות עבורי.

יש לי כ"כ הרבה מה לספר.. אבל בחרתי דווקא במקום המשפחתי.. כי החג מתקרב ויודעת שאצל כולם זה עושה משהו בתחום המשפחתי.. ומאמינה שכל אחת תכנס למחשבה של מאיפה היא באה והיכן היא בחג.. ולבטח תזכור את אותם רגעים נפלאים שבו אמרה לעצמה.. שטוב שיש לה משפחה כזאת גם אם המשפחה אינה המשפחה ביולוגית שלה.. כי בעיני משפחה זה כל אדם שאתה מרגיש שאתה חלק ממנו.. והוא חלק ממך.
בברכת שבוע טוב ומבורך
שיר ללא. (ללא אייקונים הפעם)

"לו הייתי עץ או פרח הייתי מרגישה את הזרימה החרישית של האביב.." 338

חברות יקרות

במוצאי השבת הקרובה תתקיים בירושלים אי"ה הפגנה כנגד "חגורת הצניעות" החונקת אט אט את הנשים הנוסעות בתחבורה הציבורית בישראל.

כבר לא מדובר על מאות הקווים המשרתים (במחירים מוזלים) את האוכלוסייה החרדית. זוהי תופעה שחרגה מזמן מגבולות בני ברק וירושלים. קיימים היום בישראל 75 קווי אוטובוס שנאכפת בהם הפרדה בין גברים ונשים. קוים אלו משרתים ציבור שאינו רק חרדי. אגד היא חברה ציבורית הממומנת ע"י כספי המסים של כולנו. המדינה אחראית על התחבורה הציבורית - והמרחב בתחבורה הציבורית אמור לשרת את כלל הציבור.

וזו המציאות: נשים עומדות עם הילדים מאחור בזמן שהגברים יושבים ברווחה מקדימה, גם כשיש מקומות ישיבה פנויים בחלק הקדמי. כשנשים לא רוצות לשבת כפי שדורש ההסדר "הוולונטרי" הנהג דורש מהן לשבת מאחור, והרבה פעמים גם מורה להן לעלות מאחור. חלק מהגברים מנאצים נשים שלא מוכנות לשבת מאחור (ואני בודאי לא היחידה שחוותה זאת על בשרה), כך שההסדר נאכף בפועל באלימות. גם במקרים שבהם יש קו אוטובוס מקביל שאיננו "למהדרין", תדירותו נמוכה יותר ומחיר הכרטיס גבוה יותר. כלומר, למעשה לציבור רחב ובעיקר מהשכבות הפחות מבוססות בחברה, אין כיום חלופה סבירה לקווי ההפרדה הללו.

סקר הראה ש- 30% מהנשים החרדיות מתנגדות לקווים הללו (ויש לזכור כי אלו רק הנשים שהיה להן האומץ לענות לסקר). לנשים אלו אין פה. הדרתן מהמרחב הציבורי והצנעתן בחדרי חדרים ככל האפשר איננה לכבודה של הדת היהודית. הקצנה זו באה לשרת קודם כל אינטרסים פטריארכליים שובניסטיים של ההנהגה הגברית החרדית. לצערנו, קבוצה אנטי- נשית זו מקבלת פעם אחר פעם גושפנקא ממשלתית.

קואליצייה רחבה של ארגונים מכל גווני הקשת הפוליטית והדתית, השותפים בפורום הארגונים למען ירושלים חופשית, מארגנת הפגנת ענק מול בית ראש הממשלה. המסר המרכזי בהפגנה הוא התרעה בפני כלל תושבי המדינה כי אפליית נשים במרחב הציבורי היא פסולה.זהו מאבק חשוב על צביונה של החברה הישראלית.

ירושלים, כיכר פריז, מוצ"ש הקרובה בשעה 19:30.

לפרטים:
nofrat@bgu.ac.il

בברכת "בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם"
נופרת

להודעה זו יש 215 תגובות. לפתיחת השירשור המלא בעמוד נפרד הקישו כאן

עשיתי שבת בירושלים. או לפחות כך תכננתי לעשות. הי, חצי מזה גם קרה: הגעתי לירושלים, ולוח השנה הראה שמדובר בשבת. רק בין התכנון למציאות, בימים של פרידה, ניצבת תהום עמוקה של חוסר אונים. זו הייתה אמורה להיות השבת הראשונה שלי בלעדיה, קרי, השבת הראשונה שאני יכולה לשמור כמו שצריך, בלי רגשות אשם, בלי ייסורי מצפון, בלי מניפולציות.

ההתחלה נראתה מבטיחה. הגעתי לעיר, פגשתי חברה, הלכתי ל"שירה חדשה" (ויש לי חשבון לא סגור איתם על ההמנעות משירת "ושמרו בני ישראל", דלהלן - חלקיק התפילה האהוב עלי). חזרתי לבית בו התארחתי, אכלנו, דיברנו, ליוויתי את החברה לבית בו היא התארחה (לא לפני שחפרתי לה, למסכנה, והזלתי דמעות בכמות שיכולה למלא את אגם מישיגן).

ואז, שחזרתי את רחוב יפו לבית הריק, זה התחיל להיות גדול עליי. השקט, הבדידות, הפרידה. והכובד הזה של השבת, שמי בכלל מרגיש אותו בתל אביב. גדול עליי. זה פשוט היה גדול עליי. ניווטתי חזרה לדירה בעיניים מזוגגות מדמעות, בקושי רואה את הדרך. עליתי במדרגות, פתחתי את הדלת, שעה שלמה הסתובבתי בין החדרים.

הרגשתי שאני פשוט הולכת ומתחרפנת. מאבדת את שפיותי. מרוב בדידות רציתי לתקוע אגרוף בקיר. ואז נכנעתי. פתחתי את המחשב, האקסית הייתה מחוברת. "אני רוצה הביתה", כתבתי לה. "אז בואי". היא ענתה. סגרתי את המחשב, עליתי על מונית שירות. "שבת!" אמר לי קול קטן בראש. "הביתה", צרחו עליו עוד אלף. ונכנעתי. נסעתי הביתה.

בדיעבד זה היה לטובה. בכינו, התחבקנו, דיברנו, לראשונה מאז הפרידה ישנתי שבע שעות שלמות. לא, אנחנו לא חוזרות. זה לא יכול לקרות. אבל היינו צריכות, הייתי צריכה, את סגירת המעגל הזאת. את המלים האחרונות, כמה רגעים אחרונים של חום, של אהבה גדולה, של חסד.

והמסקנות? אחת בעיקר.
עוד קשה לי. קשה לי נורא. הבדידות והשקט גדולים עליי כרגע. הידיעה שנפרדנו כי אי-אפשר להיות ביחד לא נותנת לי מנוח. ואני לא יכולה להיות לבד בשבת (ולשמור אותה תוך כדי). עוד לא. זה עוד יבוא.

שבוע טוב.

להודעה זו יש 49 תגובות. לפתיחת השירשור המלא בעמוד נפרד הקישו כאן

את יושבת מול המחשב, חופשת אביב ויש לך זמן, ואת קוראת כל מיני בלוגים, ובאחד מהם כתוב, שאין קשר בין המציאות לכתוב, ובין אנשים אמיתיים לבין הדמויות בכתוב וכו' ולא יהיה קשר לעולם הבא וכו'. ואת רואה מכתב שנכתב אליך לאחר פרידה לפני הרבה שנים מופיע שם. ואת יודעת למה. כי לפני כמה זמן מישהי שלחה לך קישור לבלוג שהיא חשבה שיהיה מעניין לך, ואת ברוב טפשותך הגבת לבלוג בכינוי הקבוע שלך, והערת אצל הכותבת זכרונות.
ודי טוב שעשית כך, כי מתברר שסיפור חייך או לפחות מה שהכותבת חושבת הוא סיפור חייך, ומי שמכיר אותך יצליח לזהות בו פרטים הולך לצאת החוצה. ואת רותחת מכעס, איזו זכות יש למישהו להוציא אותך מהארון? האם בגלל שפסח מגיע וצריך לנקות את הארון יש למישהו זכות לעשות זאת לך? ואני רצינית, אם החלטת שטוב לך בארון, והוצאה מהארון לא ממש מסכנת שום דבר, אבל טוב לך בארון, כי במילא את לא בתוך מערכת יחסים עכשיו, את רק עם עצמך, האם למרות זאת יש למישהי שהיתה חשובה בחייך פעם, זכות להוציא אותך מהארון? האם כתיבה בפתיחה של בלוג שהכל דמיוני, יכולה להרגיע אותך שאף אחד לא יקשר בין הכתוב ובינך? ואת לא ממש יכולה להגיב כמו שאת רוצה לבלוג כי מיד יבינו שזו את.... לא הכותבת את הבלוג אלא הקוראים אותו...
בכלל האם יש לנו זכות אפילו המצומצמת ביותר לכתוב על מישהו אחר בבלוג שלנו? אפילו אם זה מכתב שאנחנו כתבנו לאותו מישהו לפני כך וכך שנים? האם מותר למישהו לפרסם את המכתבים שהוא כתב ל.... או שהנמען כתב לו?
האמת, אני כל כך כועסת שאני נשמעת מבולבלת... אבל האמת? אני לא מבולבלת, אני רק כועסת במיוחד על ההכרזה שכל קשר לכתוב ולמציאות מקרי בהחלט....

דפדוף בעמודים:

העמוד הקודם 1 2 3 4 5 6

עמוד הבא